בורחנות יום שלישי: Coffee Prince

בורחנות יום שלישי בפעם הראשונה!

והיום: קורותיה של אוּן-צָ'אן המתוקה ומאבקה לסחוב אנשים בעליות של סיאול. או במילים אחרות: סקירה על הדרמה הקומית הקוריאנית Coffee Prince.

למי שלא מכיר.ה את הקונספט של בורחנות פעמיים בשבוע, הנה הסבר קצר.

1. חוקי הפורמט

הסקירות שלי מתחלקות לארבעה חלקים:

חוקי הפורמט (You Are Here).
סקירה כללית על הסידרה, בשאיפה בלי ספוילרים. ספויילרים לא מפריעים לי בשום צורה, אז לפעמים אני לא שם לב שמשהו הוא ספוילר. זוגתי מאוד רגישה אליהם, אז אם יהיה לה כוח לעבור על הסקירה לפני שתפורסם, אולי היא תצא פחות ספוילרית. בלי נדר.
סיכום והמלצת צפייה או אזהרה להימנע.
אחרי מרווח ברור ובולט לעין: סקירת עלילה, עם ספוילרים למכביר.

2. סקירה כללית על הסידרה, בשאיפה בלי ספויילרים:

א) מידע כללי:

הסידרה Coffee Prince היא קומדיה רומנטית באורך 17 פרקים של בערך שעה כל אחד.
עלתה לאוויר לראשונה ב-2 ביולי 2007 בדרום קוריאה, פרק אחרון שודר ב-27 אוגוסט 2007. הרייטינג הממוצע שלה היה 24.2 אחוז.
הסידרה שודרה גם במדינות נוספות, לפעמים בדיבוב לשפות מקומיות או עם כתוביות, ונחשבת לאחת מהדרמות הקוריאניות שקידמו משמעותית את "הגל הקוריאני", כינוי למעבר ההדרגתי אבל מאוד עוצמתי של התרבות הפופולרית הדרום קוריאנית מתופעה מקומית לתופעה עולמית.
בשנים שעברו מאז יצאה, נעשו לה גירסאות מקומיות בתאילנד, בפיליפינם, בסין ובמלזיה.
סרט תיעודי על הסידרה, שכולל ראיונות ואיחוד של הצוות המקורי, משודר בשני חלקים ממש בימים אלו ברשת MBC הקוריאנית (הפרק הראשון שודר ב-24 בספטמבר, השני מתוכנן ל-2 באוקטובר). יהיה מעניין למצוא אותו עם כתוביות באנגלית, לשמוע קצת מהקאסט וצוות ההפקה על החוויות של לפני 13 שנה.
הסידרה מבוססת על ספר בעל אותו שם שכתבה לִי סָאן-מִי (Lee Sun-Mi) ויצא בערך שנה קודם. אם לדייק, שם הספר והסידרה בקוריאנית מיתרגמים בכלל ל: The 1st Shop of Coffee Prince, אבל אני מניח שנטפליקס או חברת הפצה כלשהי החליטו לקצר. לא נורא...
הסדרה נכתבה לטלוויזיה על ידי לִי יוּנְג-אָה (Lee Jung-ah) ויאָנְג הְיוּן-ג'וּ (Jang Hyun-joo) ובוימה על ידי לִי יוּן-ג'וּנְג (Lee Yoon-jung).
אה כן, נכון לכתיבת הפוסט הסידרה זמינה בנטפליקס ושם ראיתי אותה, עם כתוביות באנגלית.

#הידעת: בקוריאה אומרים את שם המשפחה לפני השם הפרטי, אז לדוגמה, במאי הסידרה לי יון-ג'ונג, שם המשפחה שלו הוא לי, והשם הפרטי הוא יון-ג'ונג. הקוריאנים קוראים זה לזה בשם המלא יותר מאיתנו, אבל לפעמים כן משמיטים את שם המשפחה, כמו שאנחנו עושים. אני לא יודע בדיוק מתי זה נחשב מנומס להשמיט את שם המשפחה ומתי לא, אז למען הסר ספק, אם אני משמיט אותו בסקירות זה לא מחוסר כבוד אלא פשוט כי זה יותר נוח לי.

ב) למה בחרתי לצפות דווקא בה:

זו הייתה הדרמה הקוריאנית הראשונה בה צפיתי (עד שיוכח אחרת, השתכנעתי שכל הסדרות הקוריאניות נקראות בידי הקוריאנים "דרמה", בלי קשר לז'אנר הסיפורי האמיתי שלהן).

התחלתי לצפות בה כי זוגתי שירה ראתה אותה, וצפיתי איתה בחצי עין בפרק הראשון. במהרה "נתפסתי" גם אני, נשביתי בקסם המיוחד של הסידרה החמודה הזאת, ובעיקר של זוג הדמויות הראשיות.

לשירה יש נטייה לתת כינויים לדברים, אז במהרה קיבלה הסידרה את הכינוי "אוּן-צָ'אן", על שם הדמות הראשית.

ג) תֶמוֹת ראשיות ועוד ענייני עלילה מעניינים, בתקווה בלי ספויילרים:

כאמור, אני מאוד משתדל שלא יהיו ספויילרים בחלק הזה של הסקירה, אבל בכל זאת קצת על התוכן, בכלליות:

לכל דרמה קוריאנית יש כמה נושאים עיקריים בהם היא עוסקת. תֶמוֹת, אם תרצו לקרוא להם ככה.

אולי קצת מטופש להגיד את זה, כי הרי נדיר מאוד למצוא יצירה עם סיפור אבל ללא תמה. בתכלס אני לא מצליח לחשוב על אף אחת כזו כרגע, אבל זה לא אומר שאין...

אני בכל זאת מציין את זה כי מההתרשמות שלי, יש נטייה לצוות הכתיבה של דרמות קוריאניות למקד מאוד את התמות שלהם, וגם לדאוג שיהיה לנו ברור מה הן. זה הרבה יותר מורגש ומגמתי ממה שאני רגיל לראות בסדרות מערביות. אני לא שופט את זה לטוב או לרע, פשוט מציין את זה, כי זה שונה ומעניין. זה כנראה קשור גם לעובדה שרוב הדרמות הקוריאניות נכתבות מראש לעונה אחת בלבד.

לעניינינו, Coffee Prince עוסקת בכמה מהתמות היותר פופולריות בדרמות קוריאניות, גם הרציניות וגם הקומיות:

פערי מעמדות: נושא סופר פופולרי בדרמות קוריאניות.
קשיי העוני: מופיע כמעט בכל דרמה שראיתי, באינספור צורות שונות.
מוסר עבודה: גם מאוד נפוץ, להראות מוסר עבודה גבוה כתכונה חיובית.
הקונפליקט בין לחצי המשפחה המסורתית ללכת בתלם, לבין הצעירים חפצי החופש והמודרניות: לא בכל הדרמות יש את התמה הזאת, אבל גם היא מאוד מאוד נפוצה.

האם אלה נושאים שמעסיקים מאוד את הציבור הדרום קוריאני? אם כל מה שאני יודע על התרבות הזו מגיע מהסדרות בהן צפיתי, אז כן. אלה הנושאים שהכי חשובים לציבור בדרום קוריאה כפי שהוא משתקף בדרמות קוריאניות בנטפליקס.

הסידרה גם עוסקת באופן נרחב בנושא שמאוד נדיר לראות בדרמה קוריאנית, לפחות ב(כמעט)שלושים שאני ראיתי: ייצוג להטב"קי, פה ספציפית ביסקסואליות, למרות שהסידרה מתייחסת להומוסקסואליות. למי שלא מכיר.ה את הביטוי "מחיקה ביסקסואלית", אז הנה, פה יש דוגמה מצוינת של זה.

בכל אופן, העיסוק של הסידרה בנושא הוא... בעייתי.

מנקודת המבט הסיס-סטרייטית שלי הוא... לא סופר-נוראי. סביר כזה. כן מנציח סטריאוטיפים מזיקים, אבל בטח לא מחריד בסטנדרטים של לפני 13 שנה, בטח ובטח לא ביחס למעט הייצוג שראיתי בדרמות האחרות בהן צפיתי. רובן מתעלמות לחלוטין מקיומן של כל הנטיות למעט הטרוסקסואליוּת. למי שאין מודעות לנושא, ההתרחשויות בסידרה יכולות אפילו להיראות די חמודות. אני לא לגמרי סגור על זה בעצמי.

אני כן הולך לפרט על זה הרבה בסקירת העלילה עמוסת הספוילרים בסוף הפוסט, כי מעניין אותי, אז stay tuned.

אציין שהסדרות היחידות שעשו את זה יותר טוב בינתיים (בעיניי, כן? שוב, אני לא איזו סמכות גדולה) היו Itaewon Class, שבה יש עיסוק מעניין ואמיץ בנושאים להטב"קים וניכר שנעשה מאמץ לתת ייצוג מכבד, ו-Romance is a Bonus Book, שבה יש ייצוג מאוד מינורי של ביסקסואליות, אבל לא מזלזל או בעייתי, ואפילו חמוד. לשתיהן יהיו פה סקירות באיזה יום שלישי מתישהו בעתיד. שאר הייצוגים הלהטב"קיים שראיתי בדרמות הקוריאניות (ולא שיש הרבה) נעו על הסקאלה שבין מגחיך ומאוס לממש מעליב-מחריד-גרוטסקי.

כמו כל הדרמות הקומיות האחרות, Coffee Prince מלאה הומור, לפעמים ממש ממש מטופש, במקביל לעיסוק עמוק ולפעמים גם ממש כבד בתמות שלה. וזה לא שאין במה לעסוק, פערי מעמדות ועוני הם לא בדיחה...

לניגוד הזה אני קורא בחיבה "פרדוקס בונג-סון".

#הידעת: בסקירה עתידית נדבר על הסידרה הקומית Strong Girl Bong-soon שבה (******ספויילר!!!) מצד אחד הגיבורה היא אישה קטנטונת מתוקה עם כוח על-אנושי, מה שמאפשר הצגת מצבים הומוריסטיים מגוחכים ומופרכים לחלוטין, ומצד שני עוסקת בפסיכופט שרוצח נשים ו\או חוטף וכולא אותן בתנאים מחרידים. בלי לרחם עלינו בקטעים האלימים והטראומטיים. (סוף ספויילר*****)

וההומור... ובכן, הסידרה מאוד מצחיקה.

מאוד.

הכימיה בין שתי הדמויות הראשיות, און-צ'אן והאן-קיול, היא לא פחות ממעולה. וזה חשוב, כי על זה קמה ונופלת דרמה קוריאנית (ובעצם כל סידרה, לא?).

אם לא התחברנו לדמויות הראשיות והדינמיקה ביניהן לא עובדת, הסידרה לא שווה כלום. לפעמים הדמויות המשניות יכולות להציל סידרה, אבל זה נדיר (יותר סביר שמה שינצל זה הקריירה של מי ששיחקו את דמויות המשנה, ואחרי כמה זמן נראה אותן בתפקיד ראשי…).

פה זה עובד, ולגונג יו ויון און-היה יש יכולות קומיות נהדרות.

רק אומר, לדרמות קוריאניות אין בעיה עם הומור הפרשות ושאר מרעין בישין, ולפעמים יציגו דברים דוחים שברוב הסדרות המערביות או יעשו off-camera או פשוט לא יעשו כי בעע. ראו בזאת אזהרה לא רק ל-Coffee Prince אלא בכלל לכל הדרמות הקומיות הקוריאניות. הסידרה הזאת היא אחת היותר מגעילות שראיתי בהקשר הזה, אבל לא הכי מגעילה.

ד.1) דמות ראשית נשית, גוֹ אוּן-צָ'אן בגילומה של יוּן אוּן-הְיֶה

מימין השחקנית יון און-היה, משמאל הדמות גו און-צ'אן

שמה המלא של הדמות הוא גוֹ אוּן-צָ'אן (Go Eun-Chan), אותה משחקת יוּן אוּן-הְיֶה (Yoon Eun-hye) המקסימה. היא גם זמרת, בדרנית ודוגמנית. אפילו קצת בימאית.

הרבה מהסדרות בהן שיחקה היו מאוד פופולריות וזכו לרייטינג יפה והיא אף זכתה במספר פרסים נחשבים במהלך הקריירה שלה. על תפקידה פה היא זכתה בשני פרסים ושלוש מועמדויות.

אה! היא גם דורגה במקום הראשון בדירוג "השפתיים שהייתי רוצה לגנוב" על ידי איזה... אתר ש… מדרג... דברים כאלה.

סליחה, פשוט ראיתי כבר שני אזכורים של זה במהלך המחקר לפוסט הזה, והייתי חייב לחלוק, אבל לא התעמקתי בזה יותר מדי כי גם לבורחנות שלי יש גבולות...

בין 2013 ו-2017 היא הייתה לא פעילה. עיתונות הבידור בקוריאה קראה לזה "הפסקה", hiatus. מאז שחזרה הופיעה כבר בשלוש סדרות חדשות.

אה, ומסתבר שאון-היה גם הייתה אחראית על בחירת כל יצירות האומנות שמופיעות בסדרה (יש הרבה, זה חלק מהעלילה), וגם בכמה מהדרמות האחרות בהן שיחקה. היא אפילו ציירה חלק מהיצירות ב-Coffee Prince.

סך הכל נשמעת אישה מגניבה למדי...

ד.2) דמות ראשית גברית, צ'וֹי הָאן-קיוּל בגילומו של גוֹנג יוּ

מול הדמות של און-צ'אן משחק גוֹנג יוּ (Gong Yoo), מי שלימים נהיה כוכב ענק בקוריאה (או שהיה כבר אז? לא יודע...). לדמות שלו קוראים צ'וֹי הָאן-קיוּל (Choi Han-kyul).

אם לומר את האמת, באוזניים שלי כל הזמן שמעתי את שמו נהגה "האן-גיול".

זה לא שהשמיעה שלי כזו דפוקה (כלומר, היא די דפוקה, אבל לא עד כדי כך), ההגייה הקוריאנית של ק' היא לפעמים דומה לזו של ג', ואפילו זכורות לי בדיחות על זה בסדרות אחרות. קצת כמו הקטע של ר' ו-ל' אצל היפנים. אני לא יודע איך בלשנים קוראים לתופעה הזאת, אבל זה מה יש ועם זה ננצח!

בכל מקרה, גונג יו שיחק הרבה מאז, אבל כנראה הכי ראוי לאזכור התפקיד הראשי שלו בסידרה הסופר מצליחה Goblin (שבנטפליקס נקראת בכלל Guardian משום מה) ובסרט הזומבים הפופולרי Train to Busan.

בסקירת העלילה בסוף הפוסט ארחיב קצת על הדמויות עצמן וסיפורי הרקע שלהן.

ה) דמויות משנה:

מימין צוחקת צֶ'יי ג'וּנְג-אָן, משמאל מחייך לִי סוּנְג-קיוּן

לגבי הדמויות המשניות, כמו בכל הסדרות הקוריאניות הרומנטיות או הקומי-רומנטיות שראיתי עד כה, תמיד יש "זוג ראשי" ו(כמעט תמיד גם)"זוג משני", ואז כל מיני דמויות נוספות.

כלומר, שתי הדמויות הראשיות יהיו יחד בסוף. אני אומר את זה בלי להסס, כי זה נתון ואין צורך להיות במתח של "יהיו יחד? לא יהיו יחד??"

בנוסף, כמעט תמיד יש עוד שתי דמויות שיהיו זוג, והן ה"זוג המשני."

בסדרות רבות יש עוד זוגות שנוצרים עד לסוף העלילה, ובמהרה די ברור מי יהיה עם מי, השאלה היא רק איך זה יקרה. אבל הזוג הראשי והזוג המשני הם הפוקוס העיקרי של הסיפור.

כרגע זכורה לי רק סידרה רומנטית אחת שבה לא היה זוג משני (Something in the Rain, שאותה אסקור בשבוע הבא), אבל אני יודע שיש עוד שפשוט עוד לא ראיתי או ששכחתי.

בסדרות האקשן הקוריאניות לפעמים אין אפילו זוג ראשי, אז אני לא מחשיב אותן...

בכל מקרה, כאן גם הזוג המשני מעניין מאוד. הסיפור שלהם נוגע ללב, והכימיה בין השחקן והשחקנית מצוינת.

את הצלע הנשית של הזוג המשני, הָאן יוּ-ג'וּ ׁ(Han Yoo-joo) משחקת צֶ'יי ג'וּנְג-אָן (Chae Jung-an), ועושה זאת מצוין. היא דמות מעניינת, עמוקה, ולטעמי כתובה ומשוחקת היטב. במקרה יצא שלא ראיתי עוד סדרות של צ'יי ג'ונג-אן, אבל זה לא כי הקריירה שלה הסתיימה חלילה. גוגל מראה שהיא לא האטה לרגע מאז.

את הצד הגברי של הזוג המשני משחק לִי סוּנְג-קיוּן (Lee Sung-kyun), שלימים ישחק (מעולה) בסידרה הקוריאנית הכי טובה שראיתי, ואחת הטובות שראיתי בכלל: My Mister.

יהיה על מיי-מיסטר פוסט בשבועות הקרובים, היכונו להשתפכויות מביכות למכביר.

לי סונג-קיון גם שיחק בסרט הנפלא Parasite שזכה באוסקר לסרט הכי טוב ל-2019, הסרט הלא-דובר-אנגלית הראשון שזוכה בפרס (הוא משחק את האבא ההייטקיסט העשיר, למי שצפו בסרט. ולמי שלא - חובה לראות! עצרו את מה שזה לא יהיה שאתן.ם באמצע שלו ותראו Parasite!).

3. סיכום והמלצת צפייה או אזהרה להימנע:

כפי שהיה אפשר בטח לנחש: המלצת צפייה חזקה!

מדובר בסדרת טלוויזיה כיפית, מצחיקה מאוד, ורוב הזמן לא מביכה מדי (יש לי בעיה עם הומור של מבוכה, והיה לי ממש בסדר איתה). הבעיה העיקרית שלי איתה הייתה דווקא ההומור הגרוטסקי. היו קטעים שהיו כל כך מגעילים שהם גרמו לי להסיט את המבט בבחילה.

כמו רוב הסדרות הקוריאניות שראיתי היא נכתבה מראש לעונה אחת, אז היא לא נגררת ונמרחת, ויש לנו סוף שסוגר את כל הקצוות. אני אוהב את זה.

חשוב לציין: בדיעבד, לאחר שצפיתי בעוד 30 סדרות אחריה, מסתבר שזו דרמה קוריאנית נועזת מאוד ביחס לרוב האחרות. וכמעט כל הסדרות שראיתי יצאו אחריה, חלקן ממש בשנה-שנתיים האחרונות. והיא מ-2007. אז זה אומר משהו...

כפי שציינתי, בסידרה יש ייצוג משמעותי של ביסקסואליות (שוב, לא בהכרח ייצוג טוב במיוחד, אבל לא ממש נוראי), ויש בה גם לא מעט סקס (כלומר, לא סצנות סקס, זה קורה אוף-קמרה, אבל זה מפורש ולא מרומז, ואפילו חמוד). אלה שני דברים שמאז הצפייה בסידרה למדתי שהם די נדירים בדרמות הקוריאניות. אז אל תצפו ליותר מדי מזה, בטח ובטח לא לסצנות סקס נועזות. זאת אומרת, נשיקה לוהטת זה דבר די נדיר בדרמות קוריאניות, בדרך כלל נראה איזו נשיקה מהוססת שתגרום לנו לקרינג' של אחת-עשרה בסולם של אחד עד עשר...

למעשה, מהצפייה המרוכזת בכל כך הרבה סדרות נוצר אצלי הרושם שדרום קוריאה היא מדינה שמרנית מאוד, ממש פוריטנית, שוביניסטית על מלא, עם שוק עבודה מהקשוחים בעולם, ועם תרבות שתייה מופרזת ובעייתית מאוד. ככה המדינה המרתקת הזו משתקפת מהדרמות הקוריאניות.

חשוב לי להדגיש: זה הרושם שהתקבל אצלי מצפייה בסדרות קוריאניות בנטפליקס.

לא בדיוק מקור מידע מהימן, ברור לי שהמציאות מורכבת בהרבה, ושיש הקצנה לצורך דרמה במה שצפיתי.

בשורה התחתונה - עברה חצי שנה מאז שראיתי את הסידרה, ואז ראיתי שלושים סדרות אחרות, ועדיין אני זוכר בחיבה גדולה את און-צ'אן המתוקה ואת השטויות והשיגועים שלה, של האן-קיול ושל שאר הדמויות. אז בהחלט שווה צפייה.

4. סקירת עלילה על Coffee Prince:

|||| סכנה, ספויילרים! ||||

אוקיי. התרווחו נא בכיסא, ובואו נצלול לעומק, לסיפור המוזר של און-צ'אן והאן-קיול.

אני לא הולך לפרוס את כל העלילה כאן, זה ארוך מדי, וממילא הרוב זה קומדיה רומנטית די סטנדרטית (אבל טובה, כן?).

ובכל מקרה הרבה יותר כיף לצפות בסידרה מאשר לקרוא עליה. אז אפרט קצת על הדמויות הראשיות כדי לתת הקשר ואז אקפוץ ישר לנושאים שמעניין אותי לדבר עליהם.

הדמויות

גו און-צ'אן היא אישה בת 24, טומבוי על מלא, וקורה הרבה שאנשים מתבלבלים וחושבים שהיא גבר.

הקטע הזה של אישה שחושבים שהיא גבר חזר על עצמו בעוד דרמות שראיתי, אבל פה הוא הכי אמין שחוויתי. חוץ מהקול של השחקנית, שאי אפשר להתבלבל ולחשוב שהוא גברי באיזשהו אופן, היא בהחלט יכולה לעבור כגבר צעיר וקצת נשי.

הבלבול הזה מוצג בצורה מאוד משעשעת אבל קצת מטרידה בפרק הראשון: היא עובדת בין השאר בשליחויות מזון ומביאה אוכל לבית מרחץ של נשים. כשהיא נכנסת כולן נכנסות לפאניקה ומגרשות אותה כי לא מאמינות לה כשהיא אומרת שהיא אישה.

משהו שראוי לציין פה (ותודה לברית, העורכת של הבלוג, שהסבה את תשומת לבי!) הוא שכל הסדרות האחרות בהן נעשה שימוש בכלי העלילתי של הסתרת המגדר (טוב, כל אלה שאני מכיר, לפחות) הן דרמות היסטוריות, ז'אנר מאוד פופולרי בקוריאה. עם הבגדים המצועצעים והרחבים, והכובעים המוזרים שהיו נהוגים פעם בקוריאה, יותר קל לאישה להעמיד פני גבר. ואני לא בטוח אם זה גזעני מצדי לומר, אבל חלק מהגברים הקוריאנים הצעירים הם בעלי תווי פנים נשיים למדי, אז זה לא בלתי סביר לראות אישה בבגדי גבר ולהניח שהיא נער.

אז Coffee Prince עושה עוד משהו מעניין, בזה שמביאה את הטריק הזה לתקופתנו.

נחזור לגיבורה שלנו. אביה של און-צ'אן נפטר כשהייתה בת 16, ומאז היא מפרנסת את אמא שלה ואת אחותה הקטנה, שבתחילת הסידרה היא אחרי תיכון אבל עוד לא הולכת לקולג'.

הכותבים השקיעו מאמץ להראות כמה קשה און-צ'אן עובדת, במספר עבודות שונות, חלקן מאוד קשות פיזית, וכמה חזקה היא (מלמדת טאיקוונדו, סוחבת משאות כבדים, כולל אנשים שיכורים בשק קמח).

אנחנו גם לומדים שאון-צ'אן מסוגלת לאכול כמויות עצומות של אוכל במהירות שיא, אפילו שהיא קטנטונת ורזה. זה כמובן מועבר לנו בסצנה די דוחה, כי זה סוג ההומור של הסידרה…

הקטע הזה של נשים חמודות שאוכלות המון הוא trope שמופיע בלא מעט דרמות קוריאניות, אגב. כנראה שמישהו שם חושב שזה חמוד(?).

צ'וי האן-קיול הוא נכד של יושבת-ראש חברת Dong-in Foods, שעוסקת בקפה. ספציפית, מחזיקה הרבה בתי קפה. הוא נסע לארה"ב לפני חמש שנים ללמוד קולנוע, אבל לא מצא את עצמו בלימודים, למד כל מיני דברים שונים ומשונים, ועכשיו החליט שהוא רוצה להיות מעצב צעצועים. אנחנו רואים אותו לראשונה על המטוס חזרה לקוריאה.

אנחנו גם לומדים שלסבתא שלו יש סרטן שהיא לא רוצה לספר לו עליו בגלל שהיא חוששת שזה ישבור אותו, ושמשפחתו חוששת שהוא הומו בגלל תמונות שלו מארה"ב בהן רואים איזה גבר מנשק אותו על הלחי.

אהם, כן.

אז הוא מגיע לסידור עם אמו וסבתו, שהן יסדרו לו בליינד-דייטים. זה אגב מוטיב חוזר בהרבה מאוד סדרות שראינו, שהמשפחה מסדרת לגיבור או לגיבורה בליינד-דייט עם מישהו או מישהי במעמד המתאים, וממשפחה מכובדת מספיק…

אגב, כל סצנות המשפחה העשירה בסידרה זה טלנובלה על מלא, כולל זוויות הצילום והמניירות המוכרות. הדבר היחיד שהופך את זה לנסבל זה הכריזמה המטורפת של גונג יו, ואיך הדמות של האן-קיול לא לוקח את זה ברצינות. זה הופך הרבה מהסצנות האלה למשעשעות מאוד.

צ'וי האן-סונג הוא בן-דודו של צ'וי האן-קיול, משוחק על ידי לי סון-קיון. הוא מפיק מוסיקלי מצליח, ויש לו כלב מאוד חמוד בשם טרי, מזן כלב צאן אנגלי עתיק. זה כאלה עם מלא מלא פרווה.

האן יו-ג'ו היא ציירת, אמנית מקצועית שמתפרנסת מהאמנות שלה. היא חברתו לשעבר של האן-סונג, היחסים נגמרו כשהיא קמה יום אחד בלי לומר מילה וטסה לניו-יורק לפתח את הקריירה האמנותית שלה. אה, והייתה במערכת יחסים עם מישהו אחר.

היא חוזרת לקוריאה ומנסה לחזור אליו. היא גם חברה טובה של האן-קיול, שמאוהב בה כבר שנים. כל השלושה מודעים לזה שהוא מאוהב בה, והם בסדר עם זה. כאילו, ממש ממש בסדר עם זה.

כן, זה קצת מוזר, אבל זה עובד בסידרה. נרחיב על זה עוד מעט.

דברים שעניינו אותי ובא לי להרחיב עליהם

נקודה מעניינת מספר 1: ייצוג ביסקסואליות בסידרה

לא ניכנס לאיך בדיוק זה קורה, כי הסקירה הזו כבר ארוכה גם ככה, אבל נתחיל באמ;לק: האן-קיול משוכנע לאורך רוב הסידרה שאון-צ'אן היא גבר, מתאהב בה (בו), מתייסר ומתלבט בנוגע לנטייה המינית שלו, ובסוף מחליט ללכת עם הלב.

כלומר, האן-קיול, שאנחנו יודעים שמאוהב ביו-ג'ו כבר שנים ושהיו לו מערכות יחסים עם נשים, מתאהב בגבר. אבל אף מילה על ביסקסואליות...

איך זה קורה?

דרך רצף קומי של טעויות, און-צ'אן נאלצת להעמיד פנים שהיא גבר כלפי האן-קיול (וגם כמה אחרים) במהלך רוב הסידרה. זה מתחיל כאמור לא בכוונה, ונמשך כי היא מאוד לחוצה לכסף. אבל יקח יותר מדי טקסט להסביר הכל.

אני כן חייב לציין שאון-צ'אן, או ליתר דיוק השחקנית יון און-היה, נראית ל-ו-ה-ט-ת בחליפה שחורה עם עניבה לבנה!

הנה, אין טוב כמראה עיניים!

די קרוב לסוף הסידרה, האן-קיול מתאהב באון-צ'אן, כשהוא עדיין מאמין שהיא גבר.

יותר ויותר דמויות יודעות שהיא אישה ככל שעובר הזמן (חלק ידעו מההתחלה), אבל שומרות את זה בסוד בשבילה.

האן-קיול מתייסר בהתלבטויות סביב הנטייה המינית שלו, ואומר במפורש (לעצמו) שאם יצא מהארון כהומו (ביסקסואליות לא מוזכרת בכלל, דיברנו על זה) הוא יאבד את כל מה שיש לו בקוריאה. הוא מתכנן איך הוא ואון-צ'אן יעברו יחד לארה"ב כדי שיוכלו לחיות חופשיים.

הוא בוחר בסוף להתוודות על אהבתו לאון-צ'אן, שבשלב הזה כבר מאוהבת בו גם היא (למרות שבהתחלה היא בכלל רצתה את בן דודו, האן-סונג! זה בגלל שיש לו כלב חמוד!).

די מהר אחרי זה, האן-קיול מגלה את מגדרה האמיתי שם און-צ'אן, כועס עליה מאוד על השקרים ועל כל הייסורים שעבר סביב נטייתו, אבל בסוף הם מתפייסים.

אגב הם גם שוכבים אחרי זה (כאילו, לא מיד. ואין סצנת סקס, כמובן). בבוקר שאחרי יש את אחת הסצנות החמודות בסידרה (ויש תחרות קשה, זו סידרה עם הרבה קטעים חמודים מאוד).

כשהם מתעוררים בבוקר, און-צ'אן נורא נבוכה וזוחלת על הרצפה מכוסה בשמיכת פוך ענקית כדי שהאן-קיול לא יראה אותה ערומה וגם לא יגע בבגדים התחתונים שלה שנמצאים על הרצפה. שזה כנראה נורא מביך, שהחבר שלך ירים את הבגדים שלך ויתן לך אותם. מביך נורא. באמת.

הסצנה הזו נשמעת סתם meh, אבל צריך לראות כדי להבין. זו סצנה חמודה ומקסימה.

באמת, הדמות הזו והשחקנית שמשחקת אותה הן פשוט אנומליה של החלל-זמן, כמה טונות של חמידות שאיכשהו נדחסו לתוך אישה קוריאנית קטנה.

הנה:

בכל מקרה, כל קו העלילה הזה סביב המראה האנדרוגני של און-צ'אן והבלבול בנטייה המינית של האן-קיול הם… לא יודע. זה כתוב טוב, זה בטוח. ומשוחק מצוין, גונג יו מעביר באופן מאוד משכנע את הלבטים והסבל שעובר האן-קיול.

אני לא מתיימר להבין אפילו במעט את המורכבות של חוויית החיים הביסקסואלית, בטח לא בחברה שמרנית כמו דרום קוריאה (כפי שמשתקפת בסידרה, לפחות). אבל בניכוי החלק האבסורדי של העלילה (זה שאון-צ'אן היא בעצם אישה), נישאר רק עם זה שהאן-קיול מתאהב בגבר, ומתייסר אל מול החברה השמרנית מאוד שבה הוא חי.

אז… ובכן... זה סיפור טוב. לא?

כלומר, עדיין יש את הבעייתיות של "הוא לא באמת התאהב בגבר אז הוא סטרייט," וזה קצת דפוק. אבל... נו, לא יודע.

נקודה מעניינת מספר 2: זוגיות מורכבת ואל-הורות

לזוג המשני בסידרה, צ'וי האן-סונג והאן יו-ג'ו, יש סיפור מעניין. כאמור, הם היו זוג, היא עזבה ביום בהיר אחד, חיה שנים בחו"ל עם גבר אחר ואז חזרה ורצתה אותו שוב. ברקע גם בן דודו האן-קיול מאוהב בה כבר שנים, אבל כולם בסדר עם זה.

האן-קיול אפילו מנסה לעזור ליו-ג'ו לזכות שוב בליבו של בן-דודו. מוזר.

בכל אופן, די מוקדם בסידרה (בפרק השני, אני חושב, טל"ח) האן-סונג מתרצה, ושוכב עם יו-ג'ו. אחרי זה הוא מתייסר, כי הוא שכב איתה יותר כדי להעניש אותה מאשר כי רצה אותה. והוא גם מתחיל קצת להתאהב באון-צ'אן באיזה שלב (אל תשאלו… בעצם כן, אבל בקיצור! היא עבדה בחלוקת חלב בשכונה שלו, חיבבה את הכלב שלו וככה הם נפגשו. און-צ'אן וכלב זה עומס יתר של חמידות ולא טוב לרמות הסוכר בדם שלי, בואו נמשיך).

לאורך כמה פרקים אנחנו רואים את הזוג הזה חווה עליות ומורדות, ולאט לאט מתפייס ומוצא את הזוגיות הטובה שלו שוב.

אם נקצר מאוד את הסיפור, לקראת סוף הסידרה, יו-ג'ו מגלה שהיא בהריון, אבל אחרי שהיא והאן-סונג מחליטים שהם שמחים על הגילוי היא מאבדת את העובר.

בה-מ-ו-ן סדרות קוריאניות (כמעט כל אלה שראיתי), בפרק האחרון יש קפיצה של כמה חודשים או שנים קדימה, כדי לתת לנו סוף סגור לסיפור. כאן אנחנו רואים שהאן-סונג ויו-ג'ו עדיין יחד ולא מצליחים להיכנס להריון שוב. הסידרה נותנת לנו סצנה נוגעת ללב בה הם מדברים ביניהם ומחליטים פשוט לוותר, באמירה אל-הורית מובהקת לפיה אפשר להיות בזוגיות מאושרת גם בלי להביא ילדים. זו אחת הסצנות היותר "מציאותיות" בסידרה, באיך שהיא כתובה, משוחקת ומבוימת.

בכלל, הזוג המשני פה הוא הרבה יותר דרמה והרבה פחות קומדיה מכל שאר הסידרה, כמו סיפור בתוך סיפור אבל מז'אנר קצת אחר. אהבתי.

מה קורה בסוף

אז כבר אמרנו שבסוף הסידרה יש קפיצה קדימה.

יש מלא דמויות משנה בסידרה, ולכולן דואגים לסגור את הקצוות. אבל מי שמעניינים אותנו הם און-צ'אן כפרה עליה והאן-קיול החתיך, נכון?

ובכן, און-צ'אן, בעקבות העבודה בבית הקפה, החליטה להיות באריסטה. שזה קצת משעשע, אבל מהסידרה משתמע שבדרום קוריאה באריסטה זה מקצוע מכובד שלומדים בשבילו שנים, וכולל גם את אומנות קליית הפולים וגם את הכנת הקפה בסוף.

אז און-צ'אן למדה מה שיכלה בבית הקפה, אבל היא מחליטה לנסוע לאיטליה כדי ללמוד את המקצוע על אמת. האן-קיול תומך ברצונה, והיא באמת נוסעת לשנתיים, בהן הזוג מנהל מערכת יחסים בטווח רחוק.

הקפיצה קדימה בזמן בסוף הסידרה היא לזמן בו היא חוזרת.

אגב, הקטע הזה של לעזוב ולחזור אחרי כמה שנים הוא Trope שחוזר על עצמו המון בדרמות הקוריאניות. לפעמים מתנהלת מערכת יחסים בטווח רחוק, לפעמים הזוג נפרד (ואז חוזר בסוף), ולפעמים משהו שבין לבין. אבל זה סופר נפוץ.

כשאון-צ'אן חוזרת אז כמובן שיש לנו את ה-Trope של She cleans up nicely, היא חוזרת כבר אישה נשית לגמרי (פֶם? אני משתמש במילה נכון?), בלי כל הווייב האנדרוגני הלוהט.

כלומר, היא מתוקה גם עם שיער קצת ארוך, איפור ובגדים יותר נשיים, אבל יכלו להשאיר אותה כפי שהייתה כל הסידרה ואף אחד לא היה מת מזה.

כאילו, תראו בעצמכם.ן, היא באמת מותק, אבל... נו שוין.

האן-קיול ויתר על רצונו להיות מעצב צעצועים, וסירב להצעה מפתה לעבוד בחברת צעצועים גדולה בארה"ב, בשביל להמשיך לנהל את בית הקפה ולהשתלב בחברה המשפחתית. וכמובן לחכות לאון-צ'אן שתחזור.

זהו להפעם, נתראה בבורחנות של יום ראשון.